אהבת הרע, מצד אחד, היא סימן למידת הקרבה של יהודי לעולם הנשמה; ומצד שני, היא גם אמצעי להתקדמות והתעלות: ככל שיהודי מתרגל לאהוב את הרע כמותו, כך הוא מחזק בקרבו את הקרבה לתודעת הנשמה.

בעקבות קבלת הציווי על מידת הקדושה, עם ישראל נעשה מובדל מן העמים. אין הוא נמדד אך ורק על יכולתו לסור מהרע; מוטלת עליו גם חובה לעשות טוב ולהדמות לקב"ה.

ננסה להבין, בתוך פירושיו של "אור החיים" לפרשותינו, איך הוא תופס את מושג ה'קדושה' וכיצד הוא בא לידי ביטוי בכיוונים עליהם מדברים הפרשנים.

יש מגדולי החסידות שדיברו על הימנעות מן המותרות, אולם החידוש שלהם הוא החובה להעלות את החולין ואת ענייני היום-יום לדרגה של קדושה.

אין להסתפק בחיים בלבד, אלא יש לדרוש התקדשות. התקדשות זו תושג על ידי אותן המגבלות המאפיינות אדם שאינו שקוע בהנאות העולם הזה, אלא רואה בהם אמצעים לקיום החיים לפני ה' – וזהו תפקידן של כל המצוות שבפרק י"ט (שהן בין אדם לחבירו) המבטאות צד זה של קדושת החיים.

כאשר אנו מבינים כי המושג של קדושה הנתמך בפרשה זו הוא חלק מחוזה חברתי בין הקב"ה לעמו, ועולה רק אחרי המסגרת הרחבה יותר של הבחנה בין דרכיהן וחוקיהן המעוותות והמושחתות של אומות אחרות לבין החוקים והמצוות שיהוו את האופי החברתי והלאומי של עם ישראל, הדגש המיוחד על נורמות חברתיות נעשה הרבה יותר מובן. נכון כי יצירת חברה מוסרית היא מרכיב חיוני בקדושה, אך אין להבין מכך שאין מרכיבים אחרים של הקדושה שאינם נמצאים בפרשה זו, כיוון שהם שייכים לצד האישי הרוחני של הקדושה. פרשה זו עוסקת בקדושה חברתית, הקדושה שמייחדת את החברה בכללותה, מחברת אותה לארץ ישראל ושומרת עליה מן ה"הקאה" המתוארת בפסוקים.

אנחנו איננו יודעים להוכיח, ויש שיאמרו שאין גם מי שיכול לקבל תוכחה, ועל כן אין לנו את הרשות לשנוא אף אחד. האם זה מקנה לנו את הרשות לפתח אדישות לנעשה סביבנו? ממש לא. עלינו להרגיש בכאב על כל חטא ולהבין שהפגיעה היא פגיעה אנושה באומה כולה.

בפרשת אחרי מות, המוקד העיקרי הוא 'טומאה' המופיעה שש פעמים בפסוקי הסיום. ה' משלח את הגויים מפניכם משום שהם טמאו את הארץ ונטמאו בעצמם. לכן, עלינו להימנע מתועבותיהם כדי לא להיטמא ולא לטמא את הארץ. מאידך, בפרשת קדושים, טומאת הארץ וטומאת העם נעדר לחלוטין. במקומו, התורה מדגישה את המושגים 'הבדלה' ו'קדושה', כאשר 'טומאה' מוזכרת רק פעמיים ורק בנוגע לטומאת בהמה. הקדוש ברוך הוא הבדיל אותנו מן העמים להיות לו ואנו מצווים להיות קדושים, כי הקדוש ברוך הוא עצמו קדוש.

לא לחינם מצות מורא אב ואם היא המצוה הראשונה בפרשתנו אחרי הכותרת "קדושים תהיו". זוהי אמירה: אם רצונך להיות קדוש, מוקדש לה' ועליון משאר עמי הארץ, היחס להורים הוא השער.

 בפרשיות אחרי מות – קדושים, התורה מאריכה באיסורי עריות. יחסי אישות בתוך המשפחה, וקיום יחסים שאין בהם תוספת קיום לעולם… מדוע דוקא איסורים אלו מהווים תנאי להמשך ישיבתינו בארץ ישראל?

מה משמעות המילה ערלה? מדוע נקראים הפרות הראשונים ערלה? מה טעם איסור הערלה? אילו עוד מצוות קשורות לפירות הראשונים? מה היחס בין מצוות אלה לבין הערלה?

מעבר לרובד הבסיסי של איסור העוול במשפט, המהווה חובה דתית מהמעלה הראשונה, קיים רובד בו איסור זה מיוחד דווקא לעם ישראל. עם ישראל צריך להיות רגיש במיוחד לרמאות ולעיוותי צדק, דווקא בגלל סבלינו ועבדותינו במצרים. עבדות מצרים הייתה העוול הגרוע ביותר, ואדם המרמה או מעוות את הצדק – משתף עצמו עם הנוגשים.

יכול אדם לקום למניין בבוקר, לצאת לפועלו ולעבודתו, להתפלל מנחה ולשמוע הלכה יומית לאחריה, ובסוף היום לשמוע שיעור נוסף לפני ערבית. חייו של אותו אדם, הנמצא במצב אופטימאלי וחריג, גדושים בזמן המוקדש לעבודת ה'. אולם, הדבר עדיין לא מבטיח את היותו קדוש. הדבר לא מגדיר את התודעה שבה הוא חי את חייו.

"נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' א-לוהיך תירא' – הקיש מורא אב ואם למורא המקום. נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' – הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. נאמר 'מקלל אביו ואמו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל א-לוהיו ונשא חטאו' – הקיש קללות אב ואם לקללת המקום. אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי למעלה. וכן בדין, מפני ששלושתם שותפים בו" (ספרא קדושים א', ד-ז).

בתחילת פרשת אחרי-מות מוזכרת הסכנה הגדולה ביותר – "בקרבתם לפני ה'וימותו", ואח"כ ההגבלה: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש…". לעומת זאת, בתחילת פרשת קדושים, התורה דווקא מצווה להתקרב לה' ואף להידמות אליו: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם". חז"ל התייחסו בכמה מקומות למתח הזה.

אין אנו כאן בזכות. הקב"ה לא חייב לנו דבר. תפיסה עמוקה ואמתית של עובדה זו, לצד הפנמה שלה, מביאה באופן טבעי לאותה נדיבות המתוארת בפרשה.

קיום אמיתי ומלא של "ואהבת לרעך כמוך" הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה, "אני, ה'" – הריני מוכן לסייע בידך.

אומרת הגמרא בסוטה  וז"ל "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" וברש"י שם "ואין כבוד שמים בכך". וצריך להבין במה שונים מלכי בית דוד שמותר להם לשבת בעזרה, משאר המלכים שאסור להם לשבת בעזרה? ותירצו, דוד המלך מאד נכסף …


"ומקדשי תיראו" (יט, ל)
קרא עוד

כמה וכמה מקומות בתורה נאמר "אני ה"' או "אני ה' אלוקיכם". ביטוי זה מופיע בדרך-כלל לאחר ציווי כלשהו, ומשמעותו להבהיר כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע מהעוברים על רצונו. כמו-כן מצאנו שהביטוי הזה נאמר גם בלי קשר לציווי כלשהו, …


הקדמה לאיסורים – כגזרות
קרא עוד

בפרשת קדושים העוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו, יש שני פסוקים שלמרות שסמוכים אחד לשני, נראים כסותרים האחד את השני. על "בצדק תשפוט את עמיתך", מביא רש"י על כך את דרשת חז"ל שכוונת הכתוב:"והוי דן את חבירך לכף זכות". ומיד נאמר "הוכח …


לדון לכף זכות, או להוכיח?
קרא עוד

מתי מתחילת שנת הערלה? מסביר הרמב"ם (הלכות נטע רבעי ומעשר שני פרק ט' הלכה ח'): "באחד בתשרי ראש השנה לערלה". וממשיך הרמב"ם שם: "ומאימתי מונין לערלה ורבעי?  משעת נטיעה.  ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא שלושים יום בשנה חשובין …


רמז לתחילת שנת הערלה
קרא עוד