קטגוריה: פקודי

מה עניינה של אותה "פנקסנות" של התורה? מדוע היא מתארת את סך התרומות כאילו מדובר בדו"ח של רואה חשבון?

"נשאו לבו" ו"נדבה רוחו" מתייחסים לכאורה לאותו אדם – אדם שרוח התנדבות מפעמת בקרבו ולכן הוא מסכים לתת מעצמו לכלל. העובדה שהתורה מתייחסת בשני ביטויים שונים לאותם אנשים אומרת דרשני.

בגדיו של הכהן הגדול אמורים לשקף – ובמידה ידועה אף להעמיק – את זהותו הייחודית והמרוממת של הכהן הגדול. אך ייתכן שקיים בהם גם מרכיב נוסף ומשמעותי יותר. עיון בפסקי הרמב"ם ביחס לכהן הגדול מגלה שמעמדו של הכהן הגדול משתקף בכמה דרכים כדמות בעלת כוח ושררה, אשר מבחינה זו מקבילה לדמותו של המלך.

לא רק במלאכת המשכן מתקיים מתח זה שבין המחויבות והכניעה, לבין הפריצה והחידוש. גם בבניין העולם, שנמסר לאדם לפיתוחו ולשכלולו – כאמור, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג) – אנחנו מזהים מגמה כפולה זו. מחד נדרש האדם לפעול בעולם ולקדם אותו טכנולוגית מדעית ומוסרית, ומאידך על האדם לזכור תמיד את הגבולות ואת הכניעה – שיש מנהיג לבירה.

ספר שמות מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ושוב חוזרת התורה על פרטי המשכן וכליו. כדרכן של חזרות בתורה, גם כאן אנו מוצאים כמה הבדלים משמעותיים בין המסופר בפרשתנו לבין הנאמר בפרשות הקודמות. עיוננו יעסוק בפרוכת, המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, ובהבדלים שבין שתי הפרשות בעניינה.

האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?

כמו גזע המסתעף לשני ענפים, יש שני המשכים לספר שמות: 'ויקרא' ממשיך את הדיבור מן הקֹדש הפנימי, ואילו 'בְּמדבר' הולך עם הענן והמסעות. ממילא, 'ויקרא' פותח בקרבנות, ואילו 'בְּמדבר' פותח בצבא. 'ויקרא' פונה פנימה אל הקודש, ואילו "בְּמדבר' פונה החוצה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו. שניהם יחד מעוגנים ונמשכים מסוף 'שמות'.

בין עושי המשכן היו אנשים מקצועיים מאד בתחומים 'חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן', וכן 'מלא אותם חכמת לב… כל מלאכה וחשבי מחשבות'. כל אחד ידע היטב לעשות את תפקידו אך איש מהם לא ידע לחבר את כל החלקים למשכן אחד.

השכינה והברכה באים לחיים כאשר מבקשים אותם. אם רוצים להצליח, להתמודד נכון ובגדלות עם מצבים שונים, תנשום נשימה עמוקה ותחשוב, איך אני עושה את זה בשביל ה', מה בדבר שאני עושה יכול לשרת איזה מטרה גבוהה.

בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?

מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל?
לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.

פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה – תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?

אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי.
בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.

כאשר מלכים או שליטים נפגשים במפגש פסגה גורלי, דאגתם העיקרית היא לכונן מסגרת של מפגשים עתידיים. החשש הגדול הוא שמא המפגש יהפוך לחד-פעמי, ולא יהיה לו המשך. לכן, פעמים רבות עוסקים במפגשי פסגה דווקא בשאלה המשנית-לכאורה – כיצד הופכים את הפגישות לקבועות.

חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?

אדם חייב לבנות לעצמו אישיות כוללת – לא להתרכז בפן אחד של לימוד אלא בפנים רבים, ולא להתרכז בלימוד בלבד אלא במערך המלא של תורה, יראת שמים ומידות.

בני ישראל עברו סה"כ מ"ב מסעות במדבר והשמירה העליונה הייתה תמיד עימם. במסעות אלו נתגדלו עם ישראל וידוע בשם הבעל שם טוב זיע"א שכל יהודי עובר בחייו את בחינת המ"ב מסעות הללו…

אומר רש"י: כתוב "אשר צוה ד' את משה" ולא "אשר צווה אותו משה", אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואח"כ משכן וכו'. אמר לו משה, בצל א-ל …

"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ד' את משה" (לח, כב) קרא עוד

במדרש רבה לפרשת "פקודי" (פרשה נ"א) מסופר על החשד שחשדו במשה מששכח לאן נעלמו 1775 השקלים. "משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה: אלה פקודי המשכן – כך וכך יצא על המשכן עד שהוא …

חשבונו של משה קרא עוד

בסיום תיאור מלאכת המשכן הצטווה משה להקים את המשכן ולשים בתוכו את כליו. לגבי חלק מן הכלים – השולחן והמנורה – הצטווה משה להתחיל את פעולתם: "והבאת את השולחן וערכת את ערכו והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (מ, ד), …

משה – הכהן הראשון קרא עוד

רמב"ן הקדמה לשמות: והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן …

פרשת פקודי – מלאכת המשכן כדוגמה ומודל לעולמו הפרטי של כל אחד ואחד מישראל קרא עוד