לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה)
ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.