“מבחן המעשה”

דמיינו את עצמכם צועדים על שפת היאור כבת פרעה. והנכם מביטים למרחב ורואים תיבה שטה במים אי שם, בעומק. היש הגיון בנסיון נואש להושיט יד? כל בר דעת מבין, שאם אין לך אפשרות אין טעם לנסות?

“כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה”

להבדיל מיוסף, שנות המשבר שחווה משה הן אילמות, ואין לנו מידע על הלך רוחו. ברם, פעמיים פוצה משה את פיו, ושתיהן באמצעות שמות ילדיו.

“קומי אורי כי בא אורך”

“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן, ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים” (שמות ב’). הגמרא בסוטה יב ע”ב מביאה מספר דעות בשאלה מה ראתה יוכבד בבנה, במשה, שבגללו קבעה “כי טוב הוא” והצפינה אותו. הדעה האחרונה מובאת גם ברש”י על הפסוק: כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה. מהי משמעות האור שראתה יוכבד? מדוע האור היה חשוב עד כדי כך שיוכבד הסתכנה בהצפנת הילד?

“ואומר לך בדמייך חיי”

מדוע לא מל משה את בנו עם היוולדו? ומדוע ביקש ה’ להמית את משה? התשובה לשאלות אלו עוברת דרך שאלה פרשנית מקדימה: מי היה הבן הלא-מהול שמלה ציפורה – גרשום הבכור או אליעזר הצעיר?

האמת שמאחורי הגמגום

מדוע לא ריפא אותו אלוקים את משה מגמגומו? למה לא להעניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח יותר בתפקידו ו”דבריו יהיו נכונים יותר”? הלא הוא שם פה לאדם!

בחירתו של משה

לפי המדרש, הסיבה להתגלות ה’ אל משה היא תחושת האחווה עם ישראל. משה רבנו היה רגיש לסבל שאותו עוברים אחיו, אך הוא לא נעצר בכך.

“אל תקרב הלום”

כאשר יש מתח רוחני גבוה, כאשר יש רצון עז להתקרב לשכינה, קיים החשש שמישהו יעבור את הגבול ויתקרב יתר על המידה. ישנו מתח בין שני צדדים של אותו המטבע- הרצון להידבק בה’ ולהתקרב אליו, והדרישה לירא מפניו ולשמור על מרחק ממנו.

גאולה שלא בדרך הטבע

“וישב משה אל ה’ ויאמר – ה’, למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה’ אל משה – עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו”

מנהיג אמיתי

מדוע מתערב משה בהתנכלות של רועי מדין לבנות יתרו? האם האירועים במצרים – בגללם נאלץ לברוח – לא לימדו אותו מה סופו של מי שמתערב בריב לא לו?

"ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל הא-להים"

במרכזו של ספר שמות עומדים שני ‘שחקנים’, שהתהליכים שהם עוברים מתוארים באריכות: עם ישראל, שיוצא ממצרים והופך לעם; ומשה רבנו, שהופך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל ומה שאירע למשה רבנו.

"הבה נתחכמה לו" – מתחכום יתר לכישלון

מהיכן מוכר לנו פרעה כדמוקרט המבקש את הסכמת עמו לשעבוד ישראל? מדוע בכלל הוזקק פרעה להסכמת עמו כדי להעביד את עם ישראל? ולמי ביקש פרעה להתחכם?

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (א, יב)

מעירים על פסוק זה חכמי ישראל: בפסוק לא נאמר "וכאשר יענו אתו כן רבה וכן פרץ", אלא נאמר "כן ירבה וכן יפרץ" בלשון עתיד, מכאן נמצאנו למדים שהתורה אינה מדברת רק על בנ"י שבמצרים אלא על ישראל שבכל דור ודור,

מידה כנגד מידה אצל המיילדות העבריות

המיילדות העבריות חרפו את נפשן ועשו מעשה גדול ועל כך הקב”ה היטיב עימם ויעש להן בתים, בתיי כהונה לויה ומלכות. נשאלת השאלה איזו המידה כנגד מידה יש כאן? מה הקשר בין המעשה לשכר? עונים, שפרעה גזר רק על הזכרים. אם

“ותצפנהו שלשה ירחים”

איתא במדרש “מפני מה נכשלו המרגלים בחטא המרגלים? מכיוון שהימים ימי ביכורי ענבם וזהו שכתוב: ‘ותצפנהו שלושה ירחים’” נשאלת השאלה הגדולה מה הקשר. עונים המפרשים על המדרש: ביכורי ענבם – קח אות אחת קודם (ביכורים- מוקדם) למילה ענבם (חסר יו”ד),לדוגמא:

מדוע ברח משה דווקא אל יתרו?

כאשר ברח משה ממצרים לאחר שהרג את האיש המצרי, ברח למדין ושם חבר ליתרו כהן מדין ואף התחתן עם בתו, ציפורה. מדוע החליט משה להתחבר דווקא ליתרו שבאותו זמן היה כהן של עבודה זרה? מסביר על זה רבינו בחיי שמשה

אהיה אשר אהיה

מסביר ה”משך חכמה” על שאלתו של משה (שמות ג’ י”ג): “ואמרו לי מה שמו?”, את תשובתו של הקב”ה  (שם פס’ י”ד): “אהיה אשר אהיה”: “שם אהיה, שתי פעמים כ”א, הן כנגד כ”א שמות שבתפילין של יד, וכן הן בתפילין של

נשיאה בעול

“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. המפרשים מתעכבים על מה שכתבה התורה בלשון הווה- “הבאים” הרי לכאורה היה לה לכתוב בלשון עבר “שבאו”, כמו שנאמר בהמשך הפסוק “את יעקב איש וביתו באו” שהרי פרשה זו נאמרה אחרי פטירתם של כל

אין דבר העומד בפני הרצון

בפרשת שמות מספרת התורה על בת פרעה היורדת אל היאור לרחוץ, שכשרואה את תיבתו של משה ביאור, שולחת את ידה- אמתה ליטול את התיבה. לדברי חז"ל ( שהובאו ברש"י שם) התיבה היתה מרוחקת הרבה מן המקום שבו ניצבה בת פרעה,

רדו למצרים

שעבוד בני ישראל ויציאתם ממצרים מסופרת בספר “שמות”. כאשר שומע יעקב כי במצרים יש אוכל, הוא אומר לבניו (בראשית מ”ב ב’): “רדו שמה, ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות”. ואומר רש”י: “רדו שמה – ולא אמר: לכו, רמז למאתים ועשר

יראה וראיה בפרשת שמות

שכיחותם הרבה יחסית של השורשים רא”י ויר”א בפרשה וחילופי המשמעויות ביניהם, מעוררים סקרנות לגבי היחס שבין שני המושגים. דרך ההשוואה בין המושגים מקבל מושג היראה אור שונה. נראה זאת בשלושה מקרים שבהם יש הקבלה ברורה בין המשמעויות השונות. המיילדות העבריות

אותות ומופתים

בשו”ת הרשב”א מובא ששאל אותו כומר אחד: הרי כתוב בנביא על בית שני “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”. מזה שקוראים לבית שני “אחרון”, והוא נחרב, הלא לא יתכן שיהיה אחריו עוד בית. אז מדוע עם ישראל מחכה