“ויחי יעקב בארץ מגורי אביו”

הגמ’ תענית ו: אומרת שיעקב אבינו לא מת ונשאלת השאלה הרי בפרשתנו כתוב במפורש
שיעקב אבינו נפטר, ושחנטו אותו, ושהספידו אותו, ושבניו קברו אותו ומה הפשט? כמו”כ ישנה גמ’
נוספת שאינה מובנת, (נדרים סד:) אדם שאין לו ילדים חשוב כמת, סומא חשוב כמת, רשע חשוב
כמת, עני חשוב כמת ומה הפשט בדברים אלו הרי רואים אנו בחוש שכל הנ”ל חיים וקיימים, אלא
שיש להם קשיים, אך מכאן ועד חשובים כמתים לא מובן?

“אני” או “אנחנו”

כולנו חיים בקבוצות שונות, מעגלים קטנים כמשפחה, או חברים לעבודה. ומעגלים רחבים יותר כקהילה, עיר גדולה, וכאומה. לכל אחד יש את אפיו שלו, והדינמקיה הקבוצתית. כיצד נכון ליצור את השילוב הזה? איזה משקל אנו צריכים לתת לפרט בתוך הכלל?

ברכת יעקב למנשה ואפרים

כאשר בא יעקב לברך את מנשה ואפרים, הוא הופך את הסדר שלהם. כזכור, במעמד דומה לזה, של הפיכת סדר בין בכור לצעיר, כבר היה יעקב אל מול יצחק אביו. יעקב הרי כבר שילם על כך מחיר כבד כאשר נאלץ לברוח, וגם רבקה אולצה להפרד ממנו לעולם. מדוע חזר יעקב על אותה טעות?

הבחירה המפתיעה של יוסף

וסף מלמד את אחיו ואותנו שהאדם אינו מכונה. לוחצים אצלה על כפתור ואוטומטית תצא תגובה ידועה מראש. אלוקים ברא את האדם בצלמו והעניק לו בחירה חופשית. יכולת מדהימה להחליט כיצד ייראו חייו ולבחור בכל רגע כיצד לנהוג ואיך להגיב. גם אם פגעו בי והזיקו לי אין זה מחייב שאתמסר לנקמה ורדיפה נגדית. גם אם יש בעולם פיתויים וניסיונות, אין זה מחייב שאכנע להם ואוותר על אמונתי.

“אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי”

כאשר יעקב יורד למצרים, מטרידה אותו שאלה חשובה: מה יהיה גורלם של שני בניו של יוסף? יוסף אמנם מתאחד עם משפחתו הישנה, אך איחוד מלא הוא בלתי-אפשרי. יוסף נשוי לאישה מצרית – אסנת בת פוטיפרע כהן און, ושני ילדיו גדלו בארמון מצרי. כיצד שני בנים אלו יכולים להיחשב עם שבטי ישראל? כל מטרת ירידתו של יעקב למצרים הייתה איחוד המשפחה, אך אם בני יוסף לא ייכנסו למשפחת יעקב – מה התועלת שבירידתו למצרים?

“ויבך יוסף בדברם אליו”

יוסף הבין מה המחיר שהוא משלם על מעמדו כמשנה למלך. מה שהניע אותו במשך השנים היה החלום להיות במרכז העניינים, אולם כעת הוא גילה, שגם אם מצריים רבים סרים למרותו, הרי שבכל הנוגע ליחסיו עם בני משפחתו, יש לו תלות מוחלטת בשאר המשפחה. הישגיו כמנהיג במצרים לא יכלו לפצותו על השבר המוחלט במערכת יחסיו עם אחיו. ההישג החשוב באמת אינו בחיל או בכוח, כי אם ברגישות אנושית בסיסית.

“אשר יקרא אתכם באחרית הימים”

לכאורה, לא הצליח יעקב לספר לבניו את העתידות. הוא לא גילה להם מה יקרה בעתיד. עם זאת, התבוננות מעמיקה בדבריו תגלה שהם אכן משקפים ראיית עתידות, אך ראיית עתידות ייחודית.

המשיח יבוא בהיסח הדעת (ה”בעל שם טוב” על הפרשה)

כשכל אחד יודע מהי עבודתו והוא יושב ועוסק בה – זו כבר דרגה שיש לה צליל של אחרית הימים

במקום ההעדר- שם האוצר

איך יתכן שכל הדברים הנפלאים שעם ישראל הגיעו אליהם היו דוקא במצרים, במקום הסתום?

"עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים"

“עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים”- בפסוק זה רמוזה הגאולה ממצרים

יחד שבטי ישראל

מתי הופכת משפחת יעקב ל’עם’?
נראה שזהו תהליך המתרחש החל מהירידה למצרים בפרשת ויגש, ועד לסוף פרשתנו. אולם, אם נרצה למקד הגדרה זו, ניתן להצביע על שני מרכיבים שהפכו את משפחת יעקב לעם בני ישראל.

ברכת הצדיק

מסופר על אחד מהמקובלים ש”אינם מקובלים” שהיה נוהג לעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר ולפזר את ברכותיו ועצותיו לכל דורש ,ולהבטיח ישועות לכל מבקש…

ממשפחה לעם

ניתן להצביע על שני מרכיבים שהפכו את משפחת יעקב לעם בני ישראל

"לו ישטמנו יוסף" – מחילה במעשה

לקראת סוף פרשת ויחי יעקב מספר לנו הכתוב על החשש של אחי יוסף שיוסף יבוא איתם חשבון על חטא מכירתו.
מה ראו האחים לחשש כבד זה דוקא בחזרתם מקבורתם אביהם במצרים?
מדוע לא בקשו האחים מאביהם עוד בחייו שיצווה ליוסף למחול להם על מכירתו?

"איש אשר כברכתו ברך אותם"

יעקב אבינו לא הלך בדרך הקלה, אלא דאג לחנך את בניו תוך תשומת לב לשוני ביניהם ולדברים המייחדים כל אחד ואחד מהם.
שלמותו של עם ישראל אינה רק סך כל הפנים שמבטאים השבטים השונים. כאשר כל אחד עוסק במה שמתאים לו נוצרת הפריה הדדית, וכל אחד מקבל מרעהו ומתפתח גם בתחומים שהם פחות טבעיים לו.

"אל נא תקברני במצרים" (מז, כט)

פירש רש"י "אל נא תקברני במצרים – שאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גילגול מחילות", יש לשאול, אם מחמת צער גילגול מחילות ביקש יעקב שלא להקבר במצרים, אם כן היה לו לבקש להקבר בירושלים ולא בחברון, שכן אמרו חכמים

שבועת יעקב ויוסף

כאשר יעקב מבקש מיוסף שיקברהו במצרים הוא לא מסתפק בבקשה אלא גם משביע את יוסף שאכן יעשה כדברו. הדבר מעט מוזר, שכן לרוב מצינו שבועה כאשר יש אלמנט של חוסר אמון בין שני הצדדים כמו בין יעקב ללבן או בין

כשרון ומימושו

חלק מברכותיו של יעקב מהוות תוכחה כלפי הבנים. ראובן, כבכור הבנים, היה ראוי לרשת את תפקיד ההנהגה, אך בבחירתו השגויה הפסיד מעלה ויתרון זה. וכך פונה אליו יעקב: “ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז” – ומפרש

יוסף וארץ ישראל

בשעה שבא יוסף לבקר את אביו השוכב על ערש דווי, יעקב פונה ליוסף בדברים, הכוללים גם ברכות לבניו. נושא אחד מרכזי שוזר את כל דברי יעקב ליוסף – ארץ ישראל. יעקב מספר ליוסף על התגלות ה` אליו, בשעה שעמד לעזוב

קיום השבועה ליעקב

לפני מותו קורא יעקב לבנו, ליוסף, ומבקש ממנו (בראשית מ”ז כ”ט): “אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים”. יוסף מבטיח לאביו (שם פס’ ל’): “אנכי אעשה כדברך”. ויעקב מצווה