במקביל לעליה של יוסף מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מתארת פרשת מקץ את ירידת אחי יוסף ירידה אחר ירידה. בפרשה, אחי יוסף הולכים ומסתבכים כתוצאה ממעשי יוסף והתנכרותו כלפיהם, עד שבסיום הפרשה הם ניצבים בפני מבוי סתום וקשה עד מאוד מבחינתם, לאחר שגביע יוסף מתגלה באמתחת בנימין. בנקודה זו, מבינים האחים שבנימין שוב לא יוכל לשוב איתם לאביהם בארץ כנען, והם לא מעלים על דעתם כיצד אביהם והם יוכלו לשרוד בשורה קשה זו.
אחת השאלות המעיקות, הכבדות והלא פשוטות בפרשת מקץ מנוסחת בחריפות על ידי האברבנאל: "למה התנכר יוסף לאחיו ודבר אתם קשות והלא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש? והם אם חשבו עליו רעה, א-להים חשבה לטובה ומה לו להינקם אחרי עשרים שנה?… ואביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו?" (בראשית מ"א, נ"ד ד"ה השאלה ה-ד').
אולם, אף שהקריאה הראשונית עלולה ליצור רושם שיוסף אכן נוקם באחיו על מעשיהם ומשיב להם כגמולם, קריאה מדוקדקת ומדויקת יותר מגלה שהדבר לא סביר ולא רק מחמת ההנחה הראשונית שהתנהגות זו איננה הולמת את דמותו של יוסף הצדיק כפי שמצטיירת בעינינו.