תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?

משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.

הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות.
פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?

מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.

מה מחפש ספר ששם שמים אין בו בתוך ספרי התנ"ך? התנ"ך עוסק בדיאלוג בין ה' לאדם בכלל ובין ה' לבני ישראל בפרט. זהו סיפור הנבואה. ספר כמגילת אסתר הינו אנטיתזה לכל התפיסה המקראית מפני ששם שמים לא נמצא בו. לכאורה זה ההיפך של המושג תנ"ך. לא רק שאין שם שמים אלא גם במקום שראוי שיהיה, במקום שמתבקש שיהיה, גם שם הוא איננו.

ישנן שלש מצוות עשה, אשר נשים חייבות בהן למרות שהן מוגדרות כמצוַת עשה שהזמן גרמא, מכיוון ש"אף הן היו באותו הנס". מהי בדיוק המשמעות של הטענה אף הן היו באותו הנס?

מדוע דווקא בני דור המדבר, שהיו במעלה גדולה, קבלו את התורה מאונס, ואילו בני דורם של מדרכי ואסתר, שהיו קטנים במעלתם הרוחנית מדור המדבר, זכו לקבל את התורה מרצון?

על 'יום תל חי', וכיצד הוא משתלב עם ימי הפורים שלפנינו. ביום תל חי מציינים את היום שבו נפלה תל חי בתר"פ, לפני תשעים ושמונה שנה. לדאבוננו, לאורך הזמן נפלו לא מעט ישובים ונעסוק בייחודיותו של יום תל חי ובמה שמבטאת תל חי.

דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?

מגילת אסתר פותחת בתיאור זמן מדויק: "ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש". תיאור זמן זה, לפי המלך שמלך באותה תקופה, היה נהוג באותם ימים, כפי שמשתמע גם מהמשנה במסכת ראש השנה – "באחד בניסן ראש השנה למלכים". מאידך, תארוך כזה מקשה מאוד על זיהוי מדויק של התקופה לטווח של מאות ואלפי שנים, שעה שאיננו יודעים במדויק את רשימת המלכים ואת שנות מלכותם. בכל זאת, ננסה לסקור סקירה היסטורית כללית על תקופת המגילה

במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.

כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?

אם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?

בדורו של הרס"ג הייתה נהירה עצומה אחרי הקראות, והרס"ג נלחם בכך. רבים מעם ישראל אבדו והתבוללו לצערינו בעקבות כך. היה אז חכם קראי מפורסם בשם בן זוטא שהיה מפרש את הפסוקים כמשמעותם הפשוטה נגד חז"ל (עיין בדברי האב"ע שבן זוטא …

"וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת" Read More »

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו".
חז"ל התקשו בהבנתה של מילה אחת המופיעה בפסוקנו: "שונאך". כיצד מתייחסת כאן התורה למציאות של שנאה בין אדם לחבירו, כאשר היא בעצמה אסרה על קיומה של מציאות כזו – "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

בפרשתנו, התורה פורסת מערכת רחבה של דיני ממונות: אחרי מעמד הר סיני, על השופרות והברקים, התורה מתפנה לשרטט את הדינים על פיהם יתנהלו חיי היום יום של עם ישראל. הבחירה לפתוח בדיני הממונות מעניינת: מכל תחומי ההלכה המגוונים התורה מעדיפה לפתוח דווקא בדיני השומרים, ההלוואות והנזיקין. מה עומד מאחורי בחירה זו?

אין מנוס מלומר, כי פרשת משפטים צריכה להטרים את מעמד הקשר והחיבור של ברית האגנות – לפי הרמב"ן מבחינה ריאלית ולפי רש"י מבחינה ספרותית. אך מדוע? פרשת משפטים נדמית לעיתים כ'אפורה'. רובה עוסקת במצוות משפטיות, חלקן לכאורה מובנות מאליהן, שנועדו לאפשר חיי חברה תקינים. מה לאוסף זה של חוקים ולכניסתם של ישראל בברית האגנות?

האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר – איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.

"אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יט, ו) כתב רש"י: "אלה הדברים- לא פחות ולא יותר". וכתב הגור אריה: "ואם תאמר, ואיך היה עולה על הדעת, שיהיה משה מוסיף על דברי ה' ונאמר (משלי ל', ו') 'אל תוסף על דבריו'? …

"אלה הדברים- לא פחות ולא יותר" Read More »

הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.

במבט מעמיק ניתן להבחין כי סיפור הגעת יתרו כולל תהליכים נפשיים משמעותיים, המתרחשים בין משה לעם. הדברים יובהרו כאשר נלך אחורה ונעמיק בזהותו של משה רבינו.

פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים – האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.

בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.

היינו מצפים כי מעמד הר סיני יתרחש מייד לאחר היציאה ממצרים. אולם, אנו נוכחים לגלות כי עלינו להמתין עוד פרשה שלמה לפני המעמד, פרשת בשלח.
כנראה, שעם ישראל צריך עוד לעבור כמה תהליכים נפשיים כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה. כדי להבין את התהליכים הללו, נדרש לעקוב בעדינות אחרי סיפורי הפרשה, המתארים את צמיחתם של ישראל מעם עבדים לעם הראוי לקבל את התורה.

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מצווה זו אמנם איננה המצוה הראשונה שבתורה, אך היא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל בתור עם.

יהודה המכבי שהי' בבית שני, ועזר וטהר את עם ישראל וקדש שם שמים ברבים, בעת שברכו וכבדו אותו העלימו עין מזה שיש לו תואר כהן גדול, וכבדוהו בתואר משוח מלחמה, כלומר, שהוא הוא האיש עתי הקדוש וטהור שיכול לקרא את הפרשה וזה הי' כבודו אז.

בתהליך ההתבגרות הטבעי של ילד, נוצרת תנועה ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. מסיפוק צרכים ללא מאמץ, להתנהלות עצמאית הדורשת פעולה והשתדלות בכדי לזכות בטוב. ההורי, אמורים להתחיל ולהתנות את השפע – "אם תעשה… תוכל לזכות ב…". בהתניה הזו טמונה אמונה ביכולתו של הילד להתאמץ, לגדול ולהשיג את הדברים בזכות פעולותיו.  

זהו המעבר הדרמטי המתרחש במכת בכורות.

כבר בברית בין הבתרים גזר הקב"ה על בני-בניו של אברהם שישתעבדו במצרים במשך תקופה ארוכה. שעבוד מצרים, אם כך, אינו אלא רצון ה' שהתגלה לאברהם, וייתכן שאף היה ידוע לחלק מהמצרים. מדוע, אם כך, נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?

לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה)

ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.

יהא אשר יהא מקור חובת האבלות, יש לתת את הדעת לנקודה הבאה: בסופו של דבר, החובה להתאבל שבעת ימים – בין אם היא מדאורייתא ובין אם מדרבנן – נשענת על מנהג קדום, שהיה תקף עוד לפני נתינת התורה.

מדוע בפרשת שמות לדבר על הצלה מהסבל בלבד, ורק בפרשת וארא לדבר על היציאה כחלק מהברית לאבות? 

המתח שבין יחיד לציבור אינו מאפיין רק את המעבר מספר בראשית לספר שמות, אלא מלווה את תולדות המחשבה התורנית לאורך הדרך.

לאחר שנים ארוכות של משה במדין, ה' מתגלה אליו בסנה. ה' מצליח, במאמץ רב, לגייסו שוב לפעולות ההצלה שבהם החל – הפעם עם ליווי א-לוהי. הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה, והוא מבטיח כי סוף השעבוד מצוי בטווח ראייה.

מה גרם למהפך הדרמטי בסיפור? האם זהו שינוי שרירותי בעלילה, או שמא ניתן לשים אצבע על נקודת השינוי?

בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה במשה ובבני משפחתו, ובנוסף הקב"ה מתגלה אליו ומטיל עליו את שליחותו הגדולה. אך משה לא נשא בעול לבדו, אלא השתתף בהנהגה יחד עם אחיו, אהרן. בדברים הבאים נעמוד על היחס בין השליחויות השונות, ועל המשותף להן. אך לפני שנעמוד על מטרת השליחויות, נפתח ביחסים שבין משה ואהרן לבין עצמם.

עקב מסביר לבניו שקברי האבות מבטאים את המשך השושלת של עם ישראל ואת מסורת האבות. כאשר אדם נקבר עם אבותיו, הוא מתחבר לאותה שרשרת ארוכה שמעבירה את המסורת מדור לדור.

מלכתחילה הירידה למצרים איננה רק כדי לראות את יוסף או כפתרון לשנות הרעב. נראה, אם כן, כי משפחת יעקב יורדת למצרים, בכוונה תחילה, על מנת לחיות לצדו של יוסף.

יש הבדל עצום בין חובת התשובה לבין קביעה מדויקת על היחס בין אירוע פלוני לפורענות אלמונית. לחוש, ודאי שחייבים. לעשות בדק בית וחשבון נפש, ודאי שחייבים. אבל חשבון נפש שאיננו מלווה בקביעה יומרנית אלא שהאדם בא ואומר: "מי יודע, אולי", וגם על הספק הזה הוא מתעורר לתשובה.

כדי להדגיש את הירידה הכפולה עושה התורה שימוש בשני שמותיו של יעקב.
יעקב הינו שם המציין את הגלות, בה יש צורך בערמה ובתחכום על מנת לשרוד ולהתקיים בין שליטים זרים שאינם אוהבים במיוחד את עם ישראל. בשם זה התורה משתמשת כאשר היא מתארת את יעקב הנענה להזמנת פרעה המבשרת גלות ארוכה.
ישראל הינו שם הניתן ליעקב כאשר הוא חוזר לארץ לאחר שנים רבות בחרן (בראשית ל"ב, כ"ט), שם זה מציין ישרות, עוצמה ויכולת למאבק ישיר ללא הזדקקות לעורמה. ישראל הנטוע בארץ מחליט ללכת לראות את יוסף, אך מגמתו היא ללכת, לראות ולחזור. במילים אחרות: לגור ולא להשתקע. בשם זה משתמשת התורה לתאר את ההיענות להזמנת יוסף.

ישנם שני מודלים שונים של גלות שחווה יעקב. הגלות הראשונה היא בעת הבריחה לחרן, אז נמלט יעקב מפני עשו. בגלות שכזו, יעקב לא חווה קשיים מיוחדים והוא הצליח להתפתח לכיוונים שונים. הוא הצליח לשאת שתי נשים, להוליד בנים רבים ולהגדיל מקנהו. הגלות השנייה לעומת זאת, הייתה קשה הרבה יותר. עם ישראל עבד בה בפרך, ועמד בפני סכנת השמדה. ממילא, תפקידה של הגלות בחרן ברור, משום שבה התעצם יעקב; אך מה תפקידה של הגלות הקשה במצרים?

בימי החנוכה אנו מציינים את הנס, התשועות והמלחמות. כדי להבין את משמעותם של ימי החנוכה ואת הלקחים שיש ללמוד מהם, ננסה לעמוד על דמויותיהם של מתתיהו החשמונאי, ושל יהודה המקבי.

במקביל לעליה של יוסף מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מתארת פרשת מקץ את ירידת אחי יוסף ירידה אחר ירידה. בפרשה, אחי יוסף הולכים ומסתבכים כתוצאה ממעשי יוסף והתנכרותו כלפיהם, עד שבסיום הפרשה הם ניצבים בפני מבוי סתום וקשה עד מאוד מבחינתם, לאחר שגביע יוסף מתגלה באמתחת בנימין. בנקודה זו, מבינים האחים שבנימין שוב לא יוכל לשוב איתם לאביהם בארץ כנען, והם לא מעלים על דעתם כיצד אביהם והם יוכלו לשרוד בשורה קשה זו.
אחת השאלות המעיקות, הכבדות והלא פשוטות בפרשת מקץ מנוסחת בחריפות על ידי האברבנאל: "למה התנכר יוסף לאחיו ודבר אתם קשות והלא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש? והם אם חשבו עליו רעה, א-להים חשבה לטובה ומה לו להינקם אחרי עשרים שנה?… ואביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו?" (בראשית מ"א, נ"ד ד"ה השאלה ה-ד').

אולם, אף שהקריאה הראשונית עלולה ליצור רושם שיוסף אכן נוקם באחיו על מעשיהם ומשיב להם כגמולם, קריאה מדוקדקת ומדויקת יותר מגלה שהדבר לא סביר ולא רק מחמת ההנחה הראשונית שהתנהגות זו איננה הולמת את דמותו של יוסף הצדיק כפי שמצטיירת בעינינו.

מצד אחד, יש מקום להכיר בהבטיה הערכיים של תרבות יון. מצד שני, יש להבחין בצורה ברורה ולהכיר היכן אנו נמצאים בעימות עם תרבות זו. עימות זה אינו "חם" פחות כיום מזה שהיה בימי החשמונאים.

מלך ישראל, כפי שאומרת הגמרא בתחילת הפרק השני של סנהדרין, גם הוא עומד למשפט ונידון כמו כולם. מעשיו של יהודה מלמדים אותנו שגם המלך צריך לתת דין וחשבון על מעשיו ולקחת אחריות על טעויות שיעשה. לעומת מלכי אומות העולם, מלך ישראל מחויב לחוק ולסדר כמו שאר העם. אסור למלך להרגיש מורם מהעם, אלא חובה עליו לתת דין וחשבון על החלטותיו.

לדברי הרמב"ם, ההשגחה על הרחוקים ביותר מקרבת א-להים קרובה להשגחת ה' על בעלי החיים, להם אין השגחה פרטית אלא רק השגחה על המין.
המשמעות שאדם נתון למקרים היא, לכאורה, שלא רק במקרה שאדם נרצח במזיד או בשוגג על ידי אדם אחר, הדבר אין נובע בהכרח מכך שהקדוש ברוך הוא החליט שקיצו של אדם זה הגיע. גם כאשר מישהו נפגע באסון טבע או במחלה, אין זה בהכרח מחמת החלטת הקדוש ברוך הוא לפגוע באדם מסוים אלא ניתן ליחס זאת למקריות, מכיוון שרוב בני האדם נתונים למקרים.
האם האחים נהגו כפי שנהגו רק בשביל לוודא שיוסף אינו נתון למקרים אלא אכן מיועד לגדולות?

פתיחה בפרשתנו כמה וכמה אירועים קשים:[1] המפגש עם עשו, מעשה דינה, הטבח של שמעון ולוי, ושיאם במעשה ראובן. כעת, נפנה לעסוק ביעקב אבינו, ובפרט בחזרתו לדרך הצדקה והמשפט של אברהם ויצחק. מחזרה זו שבפרשתנו, ניתן ללמוד שתי חובות דתיות חשובות, …

קטנתי…וגם ראיתי פנים אל פנים Read More »

מעשה שמעון ולוי בשכם קשה מאוד. האם ניתן ללמד עליו זכות?

דבריהם היפים והמעצימים של חנן פורת ושל ישראל אלדד, מרחיבים את סוד החיבור בין האדם לא-לוהיו, ומסבירים את תרומתו של החיבור הזה ואת תפקידו של בית המקדש המסייע והמבטא אותו. לפי חנן פורת, המשמעות העמוקה היא שהאדם צריך להתחבר לקדוש ברוך הוא, לזקק את נשמתו ואחר כך לקדש את החומר והעשייה, ולהספיג אותם בקדושה אותה קיבל בטפסו למרומים. כך גם לדברי אלדד, הרואה את חשיבות הקשר והחיבור בין השמים והארץ בחיבור הנחוץ שבין רוח לחומר, חיבור יציב ואיתן לארץ ישראל החומרית ןקישור משמעותי לתורה לרוח א-להים. על האדם ועל העם, מרחיב אלדד, להיות בו בזמן גם נטועים בארץ וגם מחוברים לשמים. 

אחד הרבנים הציג בדרשתו את השאלה מדוע שלח נח דוקא את העורב והיונה שיבדקו אם קלו המים, שהרי יכול היה לשלוח בקלות את עוג מלך הבשן שהיה גבוה מאוד ונצמד לתיבה מבחוץ ונח עשה לו פתח שדרכו יוכל לאכול? שהרי אם היה הולך לבדוק אודות מצב המים היה יכול לראות את פני השטח למרחק גדול. וחשבתי בעה"י על כמה תירוצים לכך.

איך ניתן להסביר שיצחק אבינו אוהב את בנו הרשע עשו, ומעדיף אותו על בנו הצדיק יעקב, בגלל שהוא נותן לו לאכול מהציד שלו?…

למרות שברור לכל שמגמתו של יעקב היא להתעות את אביו כדי שיקבל את הברכה במקום עשו, חשוב לרש"י להדגיש שיעקב אמנם גרם להתעיית אביו, אך הוא לא הוציא מפיו דברים שיש הכרח לפרשם כדבר שקר במובן המילולי.

גם את החיים הטבעיים יש שתי דרכים שונות לחיות. במסגרת היהדות ניתן למצוא דוגמאות וביטויים שונים לעבודת ה' בטבע, אך כולם נעשים באופן מסודר: פעם בשנה, ביום הכיפורים, נשלח השעיר לעזאזל למדבר. פעם בשנה, אנחנו חוזרים לבקש כפרה באמצעות החזרה לטבע. עם זאת, החזרה אל הטבע יכולה להיעשות גם באופן נוסף, בדרך בהמית. האדם יכול לשכוח את טבעו ולהתנהג באופן מופקר משולל כל רסן. הגמרא בחגיגה (טז.) משווה בין בני האדם לבהמות, שהרי אדם שלא ייזהר עלול להידמות לבהמה. גם החזרה לטבע צריכה להיעשות באופן מבוקר וזהיר.

בפרשתנו מתואר תהליך מציאת האשה ליצחק על ידי עבד אברהם, אשר מסתיים בנישואיו לרבקה. זו הזדמנות לעמוד על קשרי האישות והנישואין של האיש והאשה, ובכך נעסוק.

אף על פי שרוב פרשת חיי שרה עוסקת בשיחותיו של עבד אברהם שנשלח למצוא אשה ליצחק, אנו נתמקד בעיוננו בשתי שיחות של אברהם אבינו, בהן הוא מנהל משא ומתן הנוגע לארץ ישראל.

בכוונתנו כאן לברר שאלה יסודית הקשורה לעצם המשא ומתן המתנהל בין אברהם לבין הקב"ה. המתבונן בטיעונים של שני הצדדים לאורך השלבים השונים של הדיון, מגלה כי לאורך הדרך ישנה הנחת יסוד מוסכמת, שעליה כלל לא מתנהל דיון; הנחת יסוד זו היא התפיסה שעל העיר כולה להישפט כיחידה כוללת אחת, כך שעל כף המאזניים ישנן רק שתי אפשרויות: או שהעיר כולה תידון לכליה ושמד, או שסך מסויים של צדיקים שימצאו בקרבה יכריעו את דינה לפדות והצלה. האפשרות – המתבקשת לכאורה – שלפיה הרשעים יבואו על עונשם ואילו הצדיקים ינצלו מכליה, כלל אינה עולה על הפרק.

פגישת אברהם עם מלכי צדק תובן על רקע פגישתו עם מלך סדום, שהרי שתי הפגישות האלה מתוארות בתורה זו לפנים מזו. כבר יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שווה הוא עמק המלך, אלא שעדיין לא אמר את דבריו, ובאותה שעה הגיע גם מלכי צדק. וכך עומדים שני המלכים האלה מול אברהם החוזר ממערכות המלחמה: זה בא לברכו בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ; וזה בא להציע לו עסקה החלפת נפש ברכוש. היה זה אפוא מעמד מובהק של "בחירה": הוטל על אברהם לבחור בין שני ניגודים: בין ברע לבין מלכי צדק, בין סדום לבין ירושלים.

בניגוד לכל הפירושים המקובלים, הרואים בסיפור העקדה ניסיון, הרשב"ם הסביר שהעקדה היא עונש על חטא, ואף הגדיר את החטא את ההגיון של העונש. יתכן שהרשב"ם פירש כך מתוך התנגדות לאידאליזציה של העקדה, שנעשתה נפוצה בדורות בהם התרחשו הרדיפות נגד היהודים ונגד היהדות. בזמנים אלו, נטו הפייטנים לפרש את העקדה כאילו התבצעה בפועל חלילה, בניגוד חריף לדברי הגמרא בתענית על הפסוק בירמיהו (י"ט, ה): "…אשר לא צִויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי… זה יצחק בן אברהם" (תענית ד, א)

המדרש, בבואו לפרש את המשנה באבות, המספרת על עשרה הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם,  מונה כאחד מהם את הירידה למצרים ברעב. המדרש רואה את הירידה כעמידה בניסיון, ולא ככישלון. אולם למרות דברי המדרש, נראה לי שהצדק עם הרמב"ן שמעשהו של אברהם לא היה רצוי. אף על פי כן, ננסה להבין מדוע אברהם נהג כך. אני אציע שני הסברים, והבוחר יבחר.

העובדה שירושת עם ישראל את הארץ מתעכבת בארבע מאות שנה בגלל שלא שלם עוון האמורי, מלמדת אותנו עיקרון יסוד בהשגחת הקב"ה – אף על פי שארץ ישראל מיועדת לעם ישראל, הקב"ה לא מגרש את יושביה מפני עם ישראל, אלא אם כן אותם יושבים ראויים לגירוש בשל עוונותיהם. עם ישראל אמור לרשת ולשבת בארץ ישראל, אך הוא איננו רשאי לצאת למלחמת כיבוש והורשת היושבים באדמת הארץ אם אין סיבה להורישם ולגרשם מחמת מעשיהם ועלילותיהם.

עליית הכהן מלוה את כל בריאת העולם בפרשת "בראשית" מהיום הראשון עד יום השבת בו שבת אלוקים מכל מלאכתו. אע"פ שבלא מעט פרשות יש כמה עולים בכל עניין או סיפור שהתורה מוסרת לנו כאן יש תופעה מיוחדת, וניסיתי בעה"י לחשוב …

כיצד זה שהכהן מלוה את כל סדר בריאת העולם? Read More »

איך זה שהקב"ה שאל הן את אדם והן את חוה מדוע חטאו באכלם מעץ הדעת: "וַיִּקְרָא ד' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?… וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹקִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית?" (בראשית ג, ט-יג), בזמן שאת הנחש קילל מיד לשאול אותו …

הקב"ה תמיד עושה את הדבר הנכון גם כשהוא עושה איפה ואיפה Read More »

בתוך התיבה הזו, שנמצא בה נוח יותר משנה, נולדים ונוצרים דברים אדירים. כל העולם נוצר שם. גם בתוך התיבה שלנו נוצרים חיים. לא לחינם התקיים בנו לאחרונה "ויסגור ה' בעדו", לא נוסעים ולא מתפרסים אלא מתמקדים. נשארים בבית, מתחככים אחד בשני, לומדים אחד על השני, ומקשיבים זה לזה.

העובדה שאנו חיים כיום על פני האדמה ושתיבת נח לא נשארה לרחף על פני המים עד עצם היום הזה אינה נובעת מכך שהקב"ה לא הוציא את תוכניתו המקורית אל הפועל. הקב"ה דווקא הוציא את תוכניתו לפועל, אלא שלאחר מכן החליט הקב"ה לשוב ולברוא עולם חדש, וכנראה שונה מקודמו.
החלטה מחודשת זו לברוא עולם חדש היא זו שגורמת לנו לטעות ולחשוב כאילו המבול לא מילא את ייעודו המקורי, או לטעות ולחשוב שהייעוד המקורי של המבול היה רק למחות את החוטאים ולהשאיר את העולם ואת הבריאה על מכונה ולהמשיכה מנח.

איש ואשה יחד יוצרים אדם תחת חופתם. אם הם זוכים להקים אותו בלי נחש, הרי ה' ישמח אותם כפי שהוא שימח את אדם הראשון בגן עדן מקדם.

בחג הסוכות העתידי, לאור ההתגלות הגדולה של הקב"ה, יעלו כל הגויים לירושלים ויחוגו את החג. שמחת תורה, היום השמיני, מהווה את היום הראשון שהחתן והכלה נשארים לבדם, ולכן השמחה בו יתרה.

אמנם יפת זוכה לשבח, אך שם מקבל כינוי חשוב בהרבה- ה' הוא אלוקיו של שם.

השימוש במילה "יקום" מובא בתורה רק בשני מקומות, בדור המבול, ובפרשת קרח. בשני המקומות הללו מדובר על הרס וחורבן, למה דווקא כאן משתמשת התורה במילה יקום?

כאשר מתארים בהמות, משתמשים במונח איש ואישתו, או זכר ונקבה?

מי הוא שכתב את שנים עשר הפסוקים האחרונים בספר התורה המצוי ביד ישראל, ומתי כתבם?